פסק-דין בתיק ע"א 6365/03

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור זה עניינו טענה בדבר עיכבון שמבקש המערער להחיל על נכס מקרקעין, שלו ולמשיבים, או למי שהמשיבים בחלקם הם חליפיהם, זכויות משותפות בו, וכן טענות נוספות באשר לאי דיוקים שנפלו בפסק הדין קמא.

ב.        רקע

1.        בין בני משפחת טיזאבי, המערער והמשיבים, ארבעה במספר (באשר לזיקת המשיבים לפרשה נידרש להלן), כולם בני משפחה, לבין משפחת קרמנשצ'י, התגלע סכסוך בגין הזכויות בנכס מקרקעין ברחוב המסגר 45 בתל אביב, ובחברת אולמי שושנים בע"מ. ביום 22.6.92 פנה המערער, בשמו ובשם בני משפחתו (ששניים מהם הלכו לעולמם מאז), לבית המשפט המחוזי בתל אביב על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 944/92), וביקש, בין היתר, כי ימונה כונס נכסים לצורך העברת 30% מההון הרשום של חברת אולמי שושנים ומהזכויות בנכס המקרקעין. ביום 17.2.93 ניתן פסק דין (ע"י כבוד השופט א' הומינר ע"ה), המקבל את הבקשה והמורה, בין היתר, על מינוי עו"ד שנער ככונס נכסים לשם העברת הזכויות כאמור. ביום 20.2.00 נחתמה לבקשת המערער פסיקתא (ע"י כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק), לפיה מונה עו"ד שנער ככונס נכסים על הזכויות הללו לשם השלמת העברתן "לשמו של המבקש, עבור עצמו ועבור משפחתו"(ההדגשה הוספה - א"ר). ביום 28.2.00 גם התיר בית המשפט המחוזי את החלפתו של עו"ד שנער ככונס בעו"ד אלחנן לי, מי שלטענת המשיבים 1, 3 ו-4 (להלן: המשיבים) הוא בא כוחו האישי של המערער. כפי שנמסר בסיכומי המשיבים ובאולם בית המשפט, מכהנים כיום ככונסי הנכסים עו"ד הר-זהב ועו"ד דמארי, באי כוח המערער והמשיבים. בעקבות זאת נרשמו הערות אזהרה על החלקות הרלבנטיות בשמו של המערער, וכן כונס הנכסים (בשעתו) עו"ד לי.

2.        המשיבים, אשר חששו שהחלפת הכונס עלולה להביא לפגיעה בזכויותיהם, פנו בשעתו לכונס עו"ד לי בבקשה שירשום את הזכויות במקרקעין, כך שכל אחד מהם יירשם כבעלים של 6% מהזכויות. משלא נענו, פנו לבית המשפט המחוזי על דרך המרצת פתיחה, בבקשה לסעד הצהרתי, שלפיו ייקבע כי לכל אחד מהם זכות ל-6% מהזכויות במקרקעין, וכן שבעת רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ירשום כונס הנכסים על שמו של כל אחד מהם 6% מן הזכויות. בבקשתם תיארו קרע שחל בין בני משפחת טיזאבי למערער וסכסוכים כספיים. בקשת המערער לדון בתובענה בסדר דין רגיל, או למצער להרחיב את יריעת הדיון כך שתכלול גם דיון בחובות המשיבים כלפיו, נדחתה. יצויין, כי לאחר דחיית בקשתו להעביר את הדיון בתביעה לסדר דין רגיל, הגיש המערער תביעה נפרדת כנגד המשיבים, בה הוא תובע את הסכומים שהוציא, לטענתו, במסגרת יחסי השליחות, ושבגינם נתבקש העיכבון. באלה הוא כולל סכומים של למעלה מ-6.5 מיליון ש"ח, אף כי את תביעתו העמיד על 3.5 מיליון ש"ח לצורכי אגרה, כנאמר בה.

3.        (א)    טענתו של המערער, שעל יסודה ביקש - בין השאר - את העיכבון, היתה כי הוא פעל כשליחם של המשיבים לצורך השגת הזכויות הללו, ומכיוון שבמסגרת פעילות זו הוציא למעלה משישה מיליון ש"ח מכיסו, שכן פרע חובות שרבצו על הנכס בו מדובר ועל חברת אולמי שושנים שגם לגביה ניתן כאמור פסק הדין, עומדת לו זכות עיכבון מכוח סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965. המערער לא הכחיש כי הזכויות שייכות באופן שווה לו ולמשיבים, אך טען כי מתן הסעד ההצהרתי ישלול ממנו את זכותו לעכב בידו את הזכויות בנכס המקרקעין, ולכן אל לו לבית המשפט להיענות לבקשה.

           (ב)    הועלו בתצהיר התשובה של המבקש טענות נוספות, בעניין זיהוי הזכויות במקרקעין ובעניין מעמדם של חלק מן המשיבים בתיק.

4.        פסק הדין קמא

           בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים, והעניק להם את הסעד ההצהרתי המבוקש. בפסק הדין קמא נקבע, בין השאר, כי "אין תביעתו של המשיב מעניקה לו זכות עיכבון. יצויין גם, כי המשיב 2 (המערער בענייננו - א"ר) לא העלה בתשובתו לתובענה את טענת ה'עיכבון'". על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. פסק הדין לא נדרש לטענות האחרות.

5.        הערעור וטענות הצדדים

(1)      בפני בית משפט זה חוזר המערער וטוען, כי עומדת לו זכות עיכבון מכוח חוק השליחות. לשיטתו, בית המשפט קמא שגה בקבעו כי טענת העיכבון לא הועלתה בכתבי טענותיו, ובדחותו את הטענה ללא הנמקה.

(2)      (א)    לגופם של דברים טוען המערער, כי הוסכם בין בני המשפחה שלאחר שיקבל את הנכס לידו יטפל המערער כשלוחם של המשיבים בסילוק החובות שרבצו על הנכס ועל חברת אולמי שושנים, וכן עשה, אך המשיבים גמלו לו רעה תחת טובה סירבו לשלם את חלקם בהוצאות והגישו תביעה זו. לשיטת המערער, תביעותיו כוללות מעל 6.5 מיליון ש"ח, ששולמו על ידיו לבנק לאומי ולבנק דיסקונט, הוצאות משפטיות ושכר שליחות. משפטית נטען, כי יש מקום לעיכבון לפי חוק השליחות במקרה דנן.

           (ב)    עוד טוען המערער, כי נפלה טעות בהגדרת הזכויות בנכס בו מדובר, שכן בית המשפט העניק זכויות גם על חלקים בו המצויים בבעלותם של מי שאינם צדדים בתיק, בעוד הזכויות הן אך אלה הנגזרות מזכויות חברת רוזלינד אינטרנשיונל קורפוריישן בנכס; לא הוכחו זכויות המשיבות 4-3 כיורשות בנכס; המשיב 2 הוא פושט רגל שלא התייצב לדיונים; חל שיהוי בהגשת התביעה, כשבע שנים לאחר פסק הדין על ידי השופט הומינר המנוח.

(3)      מנגד טוענים המשיבים, בין השאר, כי המערער לא הוכיח במסמך כי הוציא הוצאות לבקשתם, כי סכום החוב לא פורט כראוי, וכי הנכס בו מדובר אינו בחזקת המערער, ולכן אין מקום לעיכבון. ובאשר לזכויות - מקובל על המשיבים כי הזכויות הן אך אלה הנגזרות מזכויות החברה הנזכרת; באשר למשיבות 3 ו-4, נטען כי המערער לא התכחש להן לאורך הדיונים, ובאשר למשיב 2 - הוא יוצג בראשית ההליכים בטרם היה פושט רגל.

(4)      כאמור, בית המשפט קמא לא נדרש לנושאים הקשורים להיקף הנכס בו מדובר ולמעמד המשיבים.

ה.        דיון

העיכבון

(1)      אקדים ואומר, כי עיון בכתבי בי-דין שהגיש המערער לבית המשפט קמא מעלה שאכן הצדק עמו בכל הנוגע להעלאת טענת העיכבון. טענה זו נזכרה בסעיף 17 לבקשת המערער להעברת התובענה לסדר דין רגיל, בסעיף 39 לתצהיר התשובה  להמרצת הפתיחה, בפרק ה' לסיכומי המערער בבית המשפט קמא, וכן בפרוטוקול הדיון בבית המשפט (עמ' 26-25). ברם, עיקר הסוגיה המשפטית לגופה הוא האם צדק המערער בסברו כי בנסיבות המקרה נוצרה לו זכות עיכבון, והאם זו אכן נשללת שלא כדין על ידי מתן הסעד ההצהרתי. בנסיבות, במעגל פרוצדורלי וצר יותר, השאלה היא, האם יש מקום להחזיר את הנושא לבית המשפט קמא לשם בירור התשתית הנטענת באשר לעיכבון (ושאלות נוספות כפי שיפורט להלן).

(2)      המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית הראשונה היא סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, שזה לשונו: